יום שני, 6 במאי 2019

Medicine Man / ספרון איי. קנט



ז'אנר: דרמה אירוטית פסיכולוגית
חלק מסדרה: לא
קיים בעברית: לא



אני לא יודעת איך לדרג את הספר הזה.
במשך מספר ימים, לאחר שסיימתי לקרוא אותו, הוא לא יצא לי מהראש, לא הצלחתי להחליט מה אני מרגישה אליו ויותר מזה, לא הצלחתי לגבש דעה האם אני ממליצה עליו או לא.
אהיה כנה איתכם, היו רגעים בהם התמוגגתי מהכתיבה, מהחוזקה ומהרגש של הדמות הנשית הראשית והרגשתי כי מגיע לספר חמישה כוכבים. יחד עם זאת, היו רגעים בהם כעסתי, לא הסכמתי עם התנהלות הדמות הגברית הראשית והרגשתי כי הספר ירד לדירוג של כוכב אחד.

הספר נקרא בשפת המקור אנגלית.
נכון לשלב זה אין צפי לתרגום אך ספר אחר של הסופרת, "לא רצויה" תורגם ויצא בהוצאת אדל.

זהו לא ספר קל וזהו לא ספר לכל אחת.
הספר עוסק בנושאים רגישים כגון דיכאון, התאבדות, מחלות נפש, כליאה, ניצול של סמכות, ומעל הכל מערכת יחסים מטורפת ולעיתים חולנית בין ווילו טיילור בת ה18 והפסיכיאטר שלה, סיימון בלקוולד בן ה 33. מערכת היחסים ביניהם (כולל הסצנות המיניות) מתרחשת בין כותלי בית החולים הפסיכיאטרי הרטסטון.

Medicine is in his blood. Like illness is in mine. My blood is tainted with poison and his is laced with the antidote.

במהלך הפרקים הראשונים הרגשתי כאילו אני במסך עשן, מגששת בערפל, רוצה לקרוא עוד מילה ועוד שורה כדי לדלות כל פיסת מידע שתעזור לי להחליט ולהבין מה קורה בספר הזה.

הסיפור הזה לא תמיד היה יפה ובעיקר לא תמיד הסכמתי עם העלילה, עם הדמויות ועם המעשים שלהם.
אני יכולה להגיד שהקונפליקט הרציני שלי היה בעיקר כלפי דמותו של סיימון, הפסיכיאטר. כל הזמן הרגשתי כאילו אני לא מבינה אותו, את המחשבות שלו ואת המניעים שלו.
לא האמנתי לאהבה שלו כלפי ווילו, לא האמנתי לרצון, לכמיהה שלו להיות איתה, לא הבנתי מדוע הוא עושה את כל הדברים האלו, למה הוא פיתח מערכת יחסים עם הפציינטית שלו שעלולה ויכולה ליפול לתהום בכל רגע?
בעיניי, הוא היה יותר מדי קשוח איתה וסיכן את הבריאות הנפשית שלה בשביל היצר שלו בלבד.

I’m melting under his steady gaze. He’s destroying me, cell by cell, with the intense way he’s looking at me.

בנוסף, סצנות הסקס ביניהם היו בוטות ומוגזמות. מהצד של ווילו, האמנתי למשיכה המטורפת והתשוקה שהיא חשה לסיימון אך הדיבור והמעשים שלה לא התאימו לבתולה בת 18.

עוד בעיה שהייתה לי בספר נבעה מהעובדה שהוא נע יותר מדי בין משוגע לנורמלי. בסוף הספר הרגשתי כאילו הסופרת מנסה לנרמל את המצב ולגרום לסיימון וווילו להראות ולהתנהג כמו זוג רגיל, מה שהם לא היו ולא יהיו אף פעם.
לעיתים, הרגשתי כאילו אני קוראת שני ספרים שונים. נמצאת בשני עולמות שונים.

למרות כל הנקודות השליליות, אין ספק שהספר הזה היה מיוחד ושונה.
מה שכן אהבתי בספר הוא הכתיבה המושכת והמרתקת. בעיניי, הסופרת יודעת לכתוב בצורה נפלאה ומצליחה למשוך את הקוראים לתוך הסצנה, מפתה אותם וגורמת להם להרגיש כאילו הם שם.
היו פעמים שהרגשתי כאילו אני בתוך הספר, בתוך בית המשוגעים, חיה את האווירה, את המלנכוליות, ואת השיגעון שמתרחש שם.

It is madness. But madness is us.

היה רגע אחד בספר שהיה רגע השיא מבחינתי, אחד הרגעים הספרותיים הגדולים שקראתי. הבטן שלי כאבה, הלב שלי דפק ולא ידעתי אם להמשיך לקרוא.

…in this life, the only person who can save you is yourself. I’ve been fighting to save my life ever since I was born.

הספר הזה הוביל אותי למקומות כואבים בתוך הנשמה שלי וגרם לי לחפור בתת מודע ובמחשבות שלי. הספר הזה גם הפחיד אותי. כפי שציינתי, הוא עוסק בנושאים לא פשוטים. נושאים שאני משתדלת להתרחק מהם אבל הפעם, הפעם לא יכולתי. הסיפור היה חזק מדי, הספר היה מושך מדי, לא עמדתי בפיתוי ולא יכולתי להפסיק לקרוא.

לסיכום, ספר שנוי במחלוקת, אם סיקרנתי אתכן אני שמחה וממליצה לכן לנסות בעצמכן וכמובן לעדכן אותי מה חשבתן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

קצת עלי

שלום לקוראות וקוראי הבלוג , תודה שנכנסתם לבלוג סקירות הספרים שלי ומקווה שתהנו מהכתיבה והביקורות . שמי דפי קרייזל, מחיפה, נשואה ו...