תקלת מלתחה / סמנתה טאוול


★★✩✩✩
אחח.. כמה כאב לי על הספר הזה.. ברגע שראיתי שקומדיה רומנטית שכוללת בחורה שמתעסקת באופנה הולכת להיות מתורגמת, אצתי רצתי לקרוא אותו באנגלית ולראות במה מדובר.

מי שמכיר אותי יודע שאופנה היא אחת החולשות שלי ואני לעולם לא אפספס קומדיה רומנטית מהולה בקצת פנדי, גוצ'י וג'ימי צ'ו. רציתי לאהוב את הספר הזה, באמת שרציתי, אבל לצערי ככל שהקריאה שלי התקדמה הבנתי שהספר הזה לא צועד לכיוונים טובים.
הספר התחיל בצורה כל כך טובה, עם עלילה מעניינת, דיאלוגים שנונים, מתח מיני לוהט וסצנה אחת מביכה ובלתי נשכחת שגרמה אפילו לי להיות אדומה מרוב בושה ולהתגלגל מצחוק...

צ'רלי מייקלס וווהן (Vaughn) ווסט נראו לי כמו הזוג החדש, הלוהט והכיפי שלי שהולכים לבלות איתי כמה ימים של צחוק והנאה אבל ככל שהתקדמתי בקריאה התחלתי להבין את התקלה שנקראת תקלת מלתחה.

סמנתה טאוול היא סופרת מוכרת שכבר תורגמו מספר ספרים שלה כגון "סערה אדירה" ו"לצלוח את הסערה". את "סערה אדירה" קראתי ואהבתי אבל לא המשכתי לבאים אחריו.
את הספר "תקלת מלתחה" או באנגלית Wardrobe Malfunction  קראתי בשפת המקור, אנגלית.
הספר יצא לאור בהוצאת "בוקטיק".

ווהן ווסט, הדמות הראשית הגברית, הוא השחקן ההוליוודי האולטימטיבי. הוא התחיל את דרכו כדוגמן ולאחר מכן בסוג של מקריות התגלגל למשחק. כמו רוב השחקנים בהוליווד, ווהן מחפש את התפקיד שיוביל לפריצה הגדולה שלו ושיכתיר אותו כשחקן איכותי ומוערך סטייל לאונרדו דיקפריו. כיאה למעמדו, יש מסביבו סוללה של אנשי יחסי ציבור, מנהל, עוזר אישי ועוזרת מלבישה אחת עם קראש רציני עליו שמגיעה לסט של סרטו החדש.

I’m on my knees in front of Vaughn West. Sure, I’m only pinning his pants, but still…it’s one for the books.

למרות שהאנונימיות רחוקה מווהן שנות אור, הוא עדיין מנסה לשמור עליה בכל מחיר ומזכיר בספר מספר פעמים את הצדדים הפחות טובים של התהילה.
ווהן הוא אדם שמאד מחובר להורים שלו, לסבתו ולאחיותיו. הם תומכים בו ובדרך שלו והוא החליט לבנות את ביתו רחוק מהוליווד בחווה המשפחתית באורגון, שם הוא יוכל להתנתק ולהנות מהשקט.
בתחילת הספר מאד אהבתי את ווהן ואת האינטראקציה שלו עם צ'רלי, הדמות הראשית הנשית, אך ככל שהספר התקדם הוא הפך לגוש של חמאה, מתיקות והתנהג כמו כלבלב מאוהב שלא מפסיק לפזר הצהרות אהבה לא אמינות.
שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את הגברים שלי רומנטיים ואוהבים, אבל משהו בו פשוט לא עשה לי את זה.

שרלוט מייקלס, או בכינויה צ'רלי, התחילה את הספר כאחת הדמויות האהובות עליי. האופי, המראה והמיוחדות שלה בלטו מעל דפי הספר וגרמו לי לחבב אותה מאד.

My vagina cries out in protest. Sorry, girl. Hos before bros.

צ'רלי היא בלונדינית מגניבה ואדג'ית עם שיער מטורף בגווני סגול וורוד שלגמרי תואם לאופי שלה.
היא קוקטית, חתיכה, מצחיקה ושנונה אבל גם בעלת עבר משפחתי עצוב וטרגי מאד שלא קיבל מספיק התייחסות בספר ולא גרם לי להבין את הדמות שלה יותר.
האהבה שלה לאופנה לגמרי קנתה אותי וגרמה לי לאהוב אותה מהשנייה הראשונה שהיא פתחה את הפה ואמרה את המילה פנדי.
הרצון שלה להיות מעצבת אופנה זורם בורידיה והיא הקפידה בכל סצנה לספר לנו מה היא לובשת, היכן היא קנתה את זה ולפעמים גם תיארה את הדמויות האחרות מסביבה. בתחילת הספר זה התאים והיה חמוד מאד אך ככל שהספר התקדם, התיאורים הפכו למתישים וגרעו מהעלילה המרכזית.

I’m wearing my dark blue distressed skinny jeans, an oversized beige sweater that falls off the shoulder, and my leopard-print Christian Louboutins that I found in a secondhand charity shop in SoHo. 

חברה הטוב ביותר ושותפה לדירה בניו יורק הוא ניק, מעצב פנים הומו שמתפקד כמו המשפחה שמעולם לא הייתה לה. ניק שיחק תפקיד די חשוב בעלילה והייתי מצפה לשמוע עליו ועל הקשר שלו עם צ'רלי יותר באריכות. מלבד כמה שיחות טלפון פה ושם לא למדתי עליו כמעט כלום.
מבחינתי הוא דמות מפוספסת שיכלה לתרום לצ'רלי ולהוציא ממנה יותר.

מערכת היחסים בין ווהן לצ'רלי הייתה נקודת החולשה בספר. הם התחילו והתקדמו מהר מדי, בפזיזות ולא השאירו מקום למערכת היחסים ביניהם להתפתח בצורה טבעית. מרגע שהם קפצו למיטה יחד, זוהי הנקודה שבעצם הספר התחיל להדרדר בעיניי.
הדיאלוגים השנונים, הטיזינג בין הדמויות והמתח המיני שהיה ביניהם בהתחלה וגרם לי לחשוב שמדובר פה בקומדיה רומנטית למופת נעלם כלא היה והתפוצץ כאילו צ'רלי ניקבה בו חור עם אחת הסיכות שלה. הם הפכו לזוג הדביק והתבניתי שפגשתי כבר במספר ספרים. חיכיתי בעצם לתבנית הקבועה של אהבה, ריב שיגרום להם להיפרד וחזרה לזרועותיו אחד של השנייה.
היו כמה רגעים לאחר מכן שכן גרמו לי לגחך קלות אבל הפאנץ' של הספר נהרס ולי כבר היה פחות רצון לקרוא אותו. אמינות במערכת יחסים בין הדמויות היא בעיני אחד הדברים הקריטיים בספר וכאן היא לגמרי לקתה בחסר.

דבר נוסף שמאד הפריע לי בספר הייתה כמות הקלישאות הבלתי נגמרת. הרגשתי שהסופרת עיינה בכל מה שאמור להפוך סצנת סקס ל"טובה" ופשוט החליטה להכניס את הכל לספר הזה.
הקלישאות לא הפסיקו להגיע אחת אחרי השנייה, החל מזה שווהן הגיע לאותו מועדון שהיא נמצאת בו והמשיך בסצנת קריעת התחתונים המפורסמת שכולנו למדנו "לאהוב".

“Are the panties new?” I ask. “Yes.” “I’ll buy you a new pair.” Then, I tear them from her body. “Oh God.” She shivers.

קומדיה רומנטית לא יכולה להיות חפה מקלישאות ורגעים צפויים פה ושם, אבל כאן בהחלט הרגשתי הגזמה.
בנוסף, היו כמה קטעים בספר מבחינת התיאורים שממש ייאשו אותי. הוא הפך מדיאלוגים בין הדמויות למסכת של תיאורים ארוכים ומייגעים כגון "הלכתי מאחורי הטנדר על מנת להוציא את סלסלת הפיקניק. נתתי אותה לווהן, הוא החזיק אותה בזמן שאני החזקתי את השמיכה..." (תרגום חופשי).

לסיכום, לא ספר שהייתי ממליצה עליו לקוראות הז'אנר המנוסות, קראתי קומדיות רומנטיות מוצלחות ומעניינות יותר, לשיקולכן



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קצת עלי

כאילו אין מחר / קריאן קול

עשרת הספרים הכי טובים שלי לשנת 2019