The Boy and His Ribbon / פפר וינטרס

כמות הפעמים ששמעתי את המילים, "את חייבת לקרוא את הדואט הזה", "זה הדואט הכי טוב שקראתי מימיי" , "וואו ספר מושלם" וכו' בהחלט העלו לי את הציפיות וגרמו לי לחשוב שמהספר הזה אני יוצאת אדם אחר, מה שנקרא לפניו ואחריו.

ההפתעה שלי כאשר לא התחברתי לספר הייתה ענקית. ניסיתי להמשיך, עוד פרק ועוד פרק, אולי תכף הוא יתפוס אותי, אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת עם האינסטינקטים שלי ולנטוש לאחר כ30 פרקים.

למרות שנטשתי את הספר, אני יכולה להגיד שהוא השאיר בי משהו כי הדמויות עוד לא לגמרי יצאו לי מהראש.

אין ספק שמדובר פה בסיפור מיוחד במינו, סיפור חשוב על הזוועות שאפשר לעבור בחיים ולגדול מהן, על אמון בזרים, על עצמאות, על נפשות תאומות, על סטיגמות ועל אהבה ששורפת אותך מבפנים עד שאי אפשר להתכחש לה יותר.

אז למה בעצם נטשתי?

2 סיבות עיקריות:

הראשונה היא סגנון הכתיבה שהפריע לי מאד. הכתיבה של פפר (שזהו הספר הראשון שלה שאני קוראת) היא מאד איטית, תיאורית ולעיתים נמרחת ונגררת.

אני אוהבת שדברים נבנים לאט, בדרך כלל זה מוסיף לאמינות הסיפור אבל כאן הרגשתי שדי, זה יותר מדי בשבילי.

מצאתי את עצמי מדלגת על המון שורות ומחכה כבר שיקרה משהו ושהספר יתקדם הלאה.

הסיבה השנייה היא שזהו בסופו של דבר סיפור על ילדים , על אהבה בוסרית ונערית, מסוג הסיפורים שאני פחות אוהבת. נכון, זהו לגמרי לא ספר נוער והתיאורים הקשים שיש שם בהחלט לא מתאימים לגיל הזה. בסופו של דבר, חוסר הניסיון והגיל הצעיר של הדמויות הפריעו לי.

אנו פוגשים את הגיבורים בתחילת חייהם, כאשר דלה בת שנה ורן בן עשר ויש התעכבות גדולה על הילדות שלהם.

זהו בעצם סיפור על התבגרות. איך ילד הופך לנער ואז לגבר ואיך תינוקת קטנה הופכת לנערה ולאישה.

אני מניחה שאם הסיפור היה נכתב יותר בתמציתיות והדברים היו מתקדמים מהר יותר ועוברים מעולם הילדים לעולם המבוגרים, יכול להיות שהייתי ממשיכה.

חשוב להגיד שזוהי ההרגשה שלי בלבד.

למרות שלא התחברתי, הרבה בנות שאני סומכת על הטעם שלהן כן התחברו ולכן אני ממליצה לכן לתת צ'אנס ולנסות בעצמכן.

הדואט צפוי לצאת בתרגום בהוצאת "יו ספרות שנוגעת" בעתיד הקרוב.